התשובה ליוצאים בשאלה


כתבה שפרסמנו בערוץ 7 על התמודדות עם הנשירה בציבור.

לאחרונה עלתה שוב לכותרות סוגיית הנשירה מתוך הציבור הדתי־לאומי, ועוררה דיונים בשאלה בכמה אחוזים מדובר ומי האשמים העיקריים.

למרות הדעות השונות, אין חולק על כך שהבעיה קיימת באופן משמעותי, ואף אם מדובר "רק" ב־20%, עדיין הכאב עצום על כל אחד ואחת שעוזבים את דרך התורה ומפסיקים לשמור מצוות. אין אדם דתי שלא מכיר יוצאים בשאלה, ולמעשה אין כמעט בית ומשפחה שלא מתמודדים עם התופעה.

הוויכוח בין הדתיים ה"ליברלים" ל"חרד"לים" בשאלה מי אשם יותר, אינו רלוונטי. ברור לנו מי האשם האמיתי: כולנו! עלינו להודות ביושר כי לא הצלחנו להנחיל בצורה שלמה את האמונה לדור הבא. בכל תתי־המגזרים קיימת נשירה, ועל כולנו יחד האחריות לתקן. לנוכח האתגרים הכבירים שלפנינו, עלינו להדגיש את המאחד ולא את המפריד.

הציונות הדתית קיבלה על עצמה משימה - לשלב בין ערכים שונים. אך כאן גם נמצאים הסיכונים והקשיים הגדולים:

ההחלטה שלנו להיות חלק מהמדינה ומהתרבות המודרנית, חושפת אותנו לאתגרים עצומים. אנו משתלבים בתוך הסביבה הכללית, שרובה חילונית; אנו חשופים לאינטרנט, שמלא בכפירה ובעידוד יצרים; אנו נמצאים בעולם שמשדר שה'אני במרכז, עולם שחושב על ההנאה המיידית, על היום ולא על מחר, מופעל יותר על ידי הרגש ופחות באמצעות השכל. לעומת זאת, היהדות מחנכת לתרומה לכלל ולנתינה לאחר, נתינה שמשפיעה לטובה קודם כול על הנותן. אנו מאמינים בבניית אדם טוב יותר, בשליטה על היצרים, ובמטרות משותפות לכולנו, עם ישראל.

המציאות המשתנה במהירות כה רבה מציבה בפנינו אתגרים חדשים שעוד לא פוצחו. יחד עם החובה להישאר נאמנים לאמונתנו בתורה ובמצוותיה, אנו מוכרחים להצליח להעביר לילדינו את חזון היהדות בכלים המתאימים יותר למציאות המתחדשת.

אז מה עושים?

אף שהסיבות למבוכה הדתית הן רבות, ויש צירים רבים שבהם יש לפעול, אין כל ספק שלטובת צמצום התופעה יש למקד את הפעילות בשני מישורים מקבילים: המישור השכלי והמישור הרגשי. עלינו למצוא את הדרך לזקוף את קומתם של צעירי הציונות הדתית, כך שירגישו היהדות היא רציונלית ואמיתית, ואף תורמת לחיים משמעותיים ומאושרים יותר.

במישור הרציונלי, הגיע הזמן לתת תשובות רציניות ומעמיקות לשאלות קשות. איננו צריכים לפחד משום שאלה. אנו מאמינים שככל שהשאלות קשות יותר, כן רב פוטנציאל הצמיחה והעמקת האמונה שהן טומנות בחובן, והאתגר שהן מציבות יעמיד תשובות עמוקות. מחנכים רבים חושבים שהכפירה נובעת מתוך חולשה של הנוער ורצונו בהפקרות, והם טוענים שהשאלות הן רק תירוץ. הניסיון שלנו מלמד כי ההפך הוא הנכון. חלק מהעוזבים הם דווקא מבין הרציניים יותר בכיתה, אלו ששאלו שאלות באמת קשות, אך לא היה מי שיקשיב וישיב להם עליהן. מוטל עלינו להקשיב לנוער ולכתוב עבורם ומתוך ליבון איתם משנה סדורה, שאינה מפחדת מחיצי הביקורת. עם זאת, ברור שההתמודדות עם הרציונליות היא רק מישור אחד וחלקי לפתרון הבעיה.

המישור השני הוא המישור הקיומי. היהדות אינה תמיד הבחירה הקלה, וחלק מיראת השמיים של אדם היא היכולת לקבל גם את מה שאינו מבין ואינו קל ליישום. מאידך, עלינו להראות עד כמה דווקא היהדות היא זו אשר מובילה למשמעות ולאושר, ומשום כך רלוונטית לחיינו. מחקרים מכל העולם מלמדים שוב ושוב על היתרון האישי והציבורי־חברתי של חיים דתיים, ועלינו לומר זאת לילדינו. עלינו להבין כי מישור זה תופס מקום מרכזי בתודעת חייו של האדם בימינו. האדם תמיד חיפש משמעות, ובדורנו לא כל שכן. ברור לנו שגם מי שעוזבים לכאורה מתוך רצון לחיות חיים קלים וחופשיים יותר, עדיין מבקשים משמעות ואושר בחייהם. לכן עלינו להצליח להסביר טוב יותר את העובדה כי אדם מאושר יותר כאשר יש לו אידיאלים, מטרות, עבר, עתיד, זיכרונות וחלומות, משפחה, עם ונתינה לאחר.

עניינים אלו אינם יכולים להתמצות בפרסום ספרים ומאמרים. עליהם לבוא לידי ביטוי במערכת החינוך הפורמלית, בחינוך בבית ובשיחות להורים, בתנועות הנוער, בישיבות ובמדרשות, וכמובן גם ברחבי האינטרנט.

יתרה מכך, נדמה כי על אף שלא כל הנתונים מוסכמים, אין ספק כי התופעה קיימת, ונדמה שיש בדבריו החריפים של הרב שמואל אליהו קריאת השכמה. הגיע הזמן לעשות משהו, כולנו. לדעתנו, דווקא השילוב של שני המישורים השונים המשפיעים על התופעה, השכלי והקיומי, הם אלו המלמדים אותנו שאנו זקוקים לשיתוף הפעולה בין החלקים המגוונים בציבורנו העוסקים בתחום זה. כל אחד יתרום בסגנון ובאופן שבו הוא מתמחה, ועל ידי כך נצליח להפיח רוח חדשה בילדינו ובציבור הדתי כולו.